מאת: גדעון ריער
היה זה לפני שנים אחדות, חגיגת ט”ו בשבט בחגלה. בטקס רב רושם ניטעה חורשה באתר ששימש מזבלה שנים רבות לפני כן.
בטקס בשלב מסויים כל משפחה קיבלה פרח עשוי עץ והוטל עליה לעטר את הפרח כראות עיניה, ולאחר מכן להצמיד את הפרח למונומנט דמוי אילן שהוצב במקום.
מאחר שכישורי בעיטורים הוא דל ביותר, התלבטתי איך אני יוצא מן העניין בכבוד. הרי כבר אמרו כי פטור בלא כלום אי אפשר.
חשבתי וחשבתי וכתבתי על הפרח את המשפט הבא: “האָתַר לְבָלוּי לְאַלְתַר לְבִּילוּי.”
לאור הפרסומים על הפעילות בשיקום האתר והפיכתו לאתר בילוי, סקרנותי גברה ומידי פעם עברתי וצפיתי בנעשה באתר.
ומה אומר – נדהמתי.
הורים וילדים, משפחות משפחות, עוסקים בפרויקט שנקרא חותם. ואני קורא לזה “פינוי בינוי”. גוזמים, מגרפים, בונים ומרכיבים, ויוצרים פינת חמד אמיתית. יצרתם “דבר גדול משום דבר”.
ישר כֹּחכם וכל הכבוד לעוסקים במלאכה.
גדעון ריער