משפחת כפר חגלה,
חבריי,

והנה כבר חודש עבר. חודש מאותו ערב מר ונמהר שעבר על משפחתנו.
חודש ימים ואין נחמה או מרגוע לנפש.

יחד עם זאת, זכיתי לגלות בימים האלה אהבה גדולה. אהבת האדם.
גיליתי מהו כוחה של נתינה, עצמתה של עזרה הדדית.

במלא תפארתכם ובמלא גדולתכם התגליתם, קהילה יקרה,
החל מהרגעים הראשנים, השעות הראשונות והימים הארוכים שבאו לאחריהם.

מרגע החיפושים התייצבתם, התגייסתם, כאיש אחד לעזרה:
מי על הסדר ועל הארגון, מי על הקניות ועל הבישולים, מי על התורנויות,
והרשימות, והבאת הציוד, ומה לא?!

לא שכחתם דבר. כל פרט היה מוקפד. וגם אם לא נצטרכתם – הבאתם אתכם ובאתם.
והייתם. וזה החשוב מכל. היותכם עמנו.
דאגתם ושאלתם, התעניינתם וחיבקתם בכוונה מעוררת הערצה.
מזמן, יקיריי לא חשתי כה עטופה, מוגנת ומוקפת באהבה.

וילדיי – שזכו לתמיכה שכה היו זקוקים לה מהחברים.
הבית היה מלא. בכל הגילאים. שלחתם את ילדיכם ואיפשרתם לילדיי –
ולו לרגע, להתעסק בדברים אחרים, ולהיות מחוברים לחיים.

וגם עם תום השבעה הוספתם להתעניין ולסמס, לשאול ולסייע ככל הנדרש.

והמילה ת ו ד ה – אין בה כדי להכיל את כל המסר אותו אני מבקשת להעביר אליכם.
תודה – תודה לכל אחד מכם באופן אישי.
ותודה לקהילה שבה אנו חיים – קהילה תומכת, רגישה וערכית,
שמילים כמו “חסד” “צדקה” ו”אהבת הזולת”
אינם רק ססמאות – אלא מעשים.
זכינו. זכינו כולנו שזו החברה בה אנו חיים!

תודה
שיפי
ניצן אלון ונטע
פורת