מזמן לא קראתי ספר שהשאיר אותי עם כזה חיוך מאוזן לאוזן ושהייתי צריכה לדאוג לא לצחוק בקולי קולות ולהפחיד את שאר הנוסעים עימי ברכבת.

באזז או בשמה המקורי בריל וקסלר היא יחצנית מוסיקה בת 42, רזה ותזזיתית שמקבלת משימה ללוות סיבוב הופעות של חבורת סבתות בולגריות – בהופעותיהן בבריטניה ובארה”ב. באזז ברחה מביתה בפיטס בורג והתחילה קרירה משגשגת בתעשיית המוסיקה, היא גילתה וליוותה מוסיקאים מגניבים ועדכניים ועתה היא מושלכת לשולי התעשייה , אל המוזיקה האתנית וחייה עומדים להשתנות.

הסיפור מסופר על ידי שתי מספרות: באזז ואולגה המתורגמנית של הסבתות מגורני. אולגה, היא בולגריה שנולדה עוד כשבולגריה הייתה תחת חסותה של ברית המועצות. עדיין נשארו בה הסממנים הסובייטים: היא קצת קומוניסטית, דוגלת בערכי הסובייטים (יושר, עבודה, נאמנות, פטריוטיות). גם היא בדומה לבאזז עזבה את משפחתה בגיל צעיר והחלה לפלס את דרכה בכוחות עצמה. גם היא בדומה לבאזז, רווקה שזקוקה לחום גברי. שתיהן מחפשות חום בחיים האלה, למרות שכל אחת מהן נולדה במקום אחר ותחת משטר אחר. בספר, אולגה מתארת את האירועים ממבט עיניה. אי אפשר שלא לצחוק כיצד הבולגרים מקבלים את הבריטים, הקפיטליזם, חנויות הכל-בו ונשים שיושבות בברים (בבולגריה רק זונות יושבות בברים). אך עם הזמן, באזז ואולגה על אף השוני ביניהן מוצאות את עצמן שתויות לגמרי, אך ידידות.

החלק השני מסופר על ידי באזז וקסלר עצמה. הסבתות מגורני כבר בארצות הברית ובאזז חזרה למחוז ילדותה, לאביה הזקן ולביתה. החלק נוגע ללב ומצחיק מאוד במיוחד כשל”הסבתות מגורני” הצטרפה רוזה, בולגריה צעירה ויפה. הידידות המיחודת ביותר והבלתי צפויה קורית בין באזז לבין לובקה מנהיגת להקת הסבתות מגורני, ידידות שעוזרת לה להתמודד עם העתיד ועם השינויים בחייה.

הספר מעניין מאוד, חושף את התרבות האמריקאית והבריטית את מול הסובייטית והבולגרית. הספר מתאר גם את תעשיית המוסיקה העכשווית: צבועה ואוטומטית. אך מעל כל זה הוא מספר את סיפוריהן של נשים שונות, מבוגרות וצעירות. וכמובן שגם לאהבה וסקס מזדמן יש תפקיד לא קטן בספר. באזז, לובקה ואולגה מספרות על מקרים הזויים, אנשים מוזרים ומצחיקים, ומקומות משונים. אי אפשר להישאר אדישים לדמויות כל כך פשוטות שלא דופקות חשבון לאף אחד וגם לעצמן. קריאה מהנה – חני שגב